סדקים בחומת ההתיישנות של אמנת ורשה 

כידוע אמנת ורשה קובעת תקופת התיישנות של שנתיים להגשת תביעה כנגד המוביל האווירי בגין נזק שנגרם במסגרת ההובלה, ובלשון האמנה:" הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום ייעודו או מהתאריך שבו היה צריך להגיע או מתאריך הפסקת ההובלה ". במידה ומוגשת תובענה כנגד המוביל לאחר שנתיים - כי אז יוכל המוביל האווירי להגיש בקשה לסילוק התובענה על הסף מטעמי התיישנות, והתובענה תסולק.



ענין זה נידון ביתר פירוט בבית המשפט העליון בישראל בשנות השמונים, בתביעתם של חטופי טיסת אייר פרנס לאוגנדה. התובעים הגישו את התביעה חמש שנים לאחר החטיפה, ולאחר דיון משפטי ארוך ומקיף בבית המשפט העליון, סולקה התביעה על הסף (ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר ואח' נ' אייר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים).



ואולם, בהחלטה שניתנה לאחרונה, חלה תפנית מסויימת בענין ההתיישנות, כפי שיסופר בהמשך.



ביום 4.10.01, התרסק מטוס של אייר סיביר בשמי הים השחור, בשעה שעל סיפונו היו 66 נוסעים ו- 12 אנשי צוות. האירוע נגרם כתוצאה מפגיעת טיל של צבא אוקראינה, ששוגר במהלך תרגיל אימונים. ביום 20.5.07 הוגשה תביעה לפיצויים כנגד אייר סיביר, ובבכתב התביעה נטען כי בהתאם להסכם בין מדינות חבר העמים, היתה חובה להתקין בכל המטוסים של מדינות חבר העמים מערכת זיהוי הידועה בשם "חבר - זר", אשר גורמת לכך, שסוללת טילים של צבאות מדינות אלה, מזהה כל מטוס בו מותקנת המערכת האמורה כמטוס "חבר", דבר שמונע שיגור טילים של צבאות מדינות חבר העמים לאותו מטוס. התובעים טענו כי האירוע נגרם רק מחמת שבמטוס לא הותקן המיגון, שכן אחרת, המטוס היה מזוהה על ידי מערכת המכ"מ של משגרי הטילים, והטיל לא היה משוגר אליו. התובעים טענו כי נודע להם שבמטוס לא הותקן המיגון רק במהלך שנת 2005, במסגרת הליך של גילוי מסמכים בתביעה שהגיש נגדם משרד עורכי דינם לשעבר לתשלום שכר הטרחה.



אייר סיביר טענה, מנגד, כי לאור הוראותיה של אמנת ורשה יש לסלק את התביעה על הסף, מחמת התיישנותה.



בית המשפט דחה באופן חלקי את טענת אייר סיביר בענין ההתיישנות. אמנם בית המשפט הבהיר כי "יישום הוראות האמנה וההלכה שנפסקה לגבי התיישנות תביעות נגד מוביל אווירי מביא לכאורה לידי מסקנה לפיה יש לקבל את טענת המבקשת שחלפה תקופת ההתיישנות ולכן דין התביעה להידחות", ואולם, "לאחר עיון קפדני בהוראות האמנה, ובשים לב לפסיקת בית המשפט העליון, ולנסיבות המיוחדות של המקרה" הגיע בית המשפט לידי מסקנה לפיה "יש ליתן למשיבים להנות בשלב זה של ההליך, מהאפשרות של תקופת ההתיישנות שלא לפי הוראות האמנה וזאת על בסיס טענתם בדבר "תרמית" מצד המבקשת, בכך שיצרה כלפיהם מצג לפיו במטוס היתה מותקנת מערכת המיגון, ורק בדיעבד ובחלוף זמן, הסתבר להם, לטענתם, כי המדובר במצג שווא. לפיכך, יש למנות את ההתיישנות רק מהמועד בו נודעו להם העובדות לאשורן".



בית המשפט ניתח את דעת הרוב בעניין טייכנר (ענין איירפרנס שנזכר לעיל), ומצא כי השמירה על תקופת ההתיישנות הקבועה באמנת ורשה, נעשית "מתוך מטרה של שמירת אחידות ואיזונים ראויים בין הניזוקים לבין המוביל ועל מנת שהמוביל לא ימצא עצמו בסיכונים בלתי סבירים אם תקבענה תקופות התיישנות לא אחידות בין המדינות".



בהתאם לכך הסיק שבית המשפט כי "בנסיבות בהן אין צורך לשמור על אינטרס המוביל, ממילא אין מקום לאמץ את ההסדרים שבאמנה. כך במקרה בו המוביל העלים, הסתיר, או מנע מהתובע את המידע המשמש בסיס לקיומה של עילת תביעה נגדו לפי הוראות האמנה. לפיכך לא יהיה מקום להגן על האינטרס של המוביל ולהחיל את תקופת ההתיישנות של האמנה במקרה של התנהגות כאמור מצד המוביל, ומרוץ ההתיישנות יחל רק מהיום בו נחשפו לפני הניזוק העובדות הנכונות, בבחינת "לא יצא חוטא נשכר".



אכן, גם בענין טייכנר נקבע כי במקרה של תרמית תקופת ההתיישנות לא תיקבע על פי האמנה, אלא שבענייננו, בית המשפט הרחיב את המונח תרמית וקבע כי להרחיב את החריג בענין תרמית "לא רק אם עילת התביעה מבוססת על תרמית, אלא כל אימת שיתברר שמחמת תרמית של הנתבע, נמנע מהתובע לדעת על עובדות התביעה, אף אם עילת התביעה אינה מבוססת על תרמית".



בית המשפט מצא, בענייננו, כי התובעים נסמכים על פרוטוקול פגישה בו נאמר מפורשות על ידי נציג המשלחת האוקראינית כי על פי החקיקה ברוסיה היתה על אייר סיביר חובה להתקין מכשיר טורף - והמכשיר לא הותקן. לכך יש להוסיף את האישור שסיפקה אייר סיביר לנציגי התובעים ובו נאמר באופן מפורש כי במהלך ביצוע הטיסה, מערכת המיגון ובגדרה המתקן היה תקין וניתן להפעלה. רק בהמשך התברר לתובעים מיגון שכזה לא הותקן. בהתאם לכך מצא בית המשפט כי התובעים נכנסים לגדר החריג "של אותם מקרים בהם נטען כי המוביל הסתיר מידע מהתובע, ולכן קיימת מניעות בידו להעלות את טענת ההתיישנות ומכאן שאין לראות בתובע כמי שהתיישנה תביעתו, ואשר מרוץ ההתיישנות לגביה מחל מעת נודע לו המידע הנכון. כאמור, אין מקום בנסיבות המקרה, אם כך, ליתן למבקשת ליהנות מפרי התנהגות פסולה, אם זו אכן תוכח. מסקנתי זו מושתת גם על עקרונות תום לב, עליהם הרחבתי לעיל, ואף זאת כפוף לכך שהטענות בדבר האופן הפסול בו התנהגה המבקשת יוכחו".



בית המשפט הבהיר שאילו יתברר בהמשך כי לא התקיימה תרמית, כי אז יידרש בית המשפט שוב לשאלת ההתיישנות.



החלטה זאת משקפת את המתח הקיים בין עקרונות הצדק ותום הלב התוספים צקום נכבד ביותר במשפט הישראלי, לבין הצורך והרצון לשמור על אחידות בהחלת אמנות בינלאומיות. בענין טייכנר, נשמר בית המשפט מלעשות את הצעד הפורץ את מסגרת ההתיישנות, אף כי דעת המיעוט שם (השופט ברק) היה מוכן לעשות זאת. ההחלטה שלפנינו, שניתנת 20 שנה ויותר לאחר ענין טייכנר, באקלים משפטי "בשל" יותר לטענות בלתי פורמליסטיות, מסמנת שינוי מגמה. לא ידוע לנו האם בכוונת אייר סיביר לערער על ההחלטה.



בש"א 23334/07, אייר סיביר נ' עזבון המנוח גריגורייביץ, בית המשפט המחוזי בתל אביב. לאייר סיביר - עו"ד וינדר; לעיזבון - עו"ד מלמד.